<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יוסף בן סימאי משיחין</h1>
<h2>דף קכא.</h2>
גרסינן בפרק כל כתבי הקודש ת"ר מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי משיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבותה ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבוה. ובערב שלח לכל אחד שני סלעים ולאפרכוס שלהם חמשים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך לכך שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. למדנו שחסיד גדול היה יוסף בן סימאי הוא ידע המשנה. ונראה לי דמה שלא הניחן כדמפרש בהדיא "מפני כבוד השבת", שנתכוין לקידוש השם והיום. דכיון דאדם חשוב למלך היה כדמסיק "מפני שאפוטרופוס של מלך היה", והם באו מפני חשיבותו, חשש [שנראה] כאילו אדעתיה דישראל עביד, ולא שייך הכא "נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד". אבל חכמים אמרו אע"פ שעל דעתו באו לא הוצרך לכך, שהרי שנינו נכרי שבא לכבות כיון דלדעתו עושה אין נזקקין למחות בו. ויש לשאול הא דגרסינן בכל כתבי הקודש [קכ"ב ע"א] אההיא, נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן מילא מים [לבהמתו ממלא אחריו ישראל] וכן עשה כבש לירד בו [יורד אחריו ישראל]. ומעשה ברבן גמליאל וזקינים שהיו באים בספינה ועשה הגוי כבש וירד בו וירדו אחריו רבן גמליאל וזקינים. אלמא כשעושה על דעת ישראל אסור. וגרסינן בגמרא ת"ר גוי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל וכן מילא מים להשקות בהמתו ואם בשביל ישראל אסור. בד"א בשאינו מכירו [אבל] אם היה מכירו אסור. ופרכינן והא רבן גמליאל מכירו הוה [ו]אפילו הכי ירד בו. ואמר אביי שלא בפניו הוה. ורבא אמר אפילו בפניו נר אחד נר למאה. וכן כבש לאחד [כבש למאה]. הא לאו הכי תרוייהו מודו דמכירו בפניו אסור. ואלו מכירו יוסף בן סימאי היה ומאי שנא מכבה מהני. וי"ל חילוק הוא [—יש] בין הצלה למעשה, כשעושה מעשה בשביל ישראל וישראל יהנה, הרי ממלאכת השבת שנעשה בשבילו נהנה ואסור. אבל הצלה שלא יפסיד, הוי ליה אדעתיה דנפשיה ואאגריה קא טרח. והתירו בדליקה לומר כל המכבה אינו מפסיד, כי היכי דליהוי המציל מציל אדעתיה דנפשיה. והתירו כך משום דאדם בהול על ממונו דלא ליתי לכיבויי איהו גופיה. כדרבי אמי דאמר בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. וגרסינן בתחילת פרק המדיר [כתובות ע' ע"ב] דתנן המדיר את אשתו מליהנות עד יעמיד פרנס. ובגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד, אמר רבא באומר כל הזן אינו מפסיד. ופרכינן והאמר רבי אמי בכל כתבי הקודש בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. בדליקה למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג. ומשני לא למעוטי שאר איסורי שבת דאע"ג דלאו שליחותא הוא בשאר איסורי שבת. פירש ריב"ן דשאר איסורי שבת דלאו ממון, אבל ממון אי לא שרית ליה אתי לכבויי. והירושלמי [פט"ז ה"ז] מסיק כשבאו לכבות אמר להם הניחו לבעל חוב לגבות את חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבוהו. בפרק ב' דגיטין הלכה הכל כשרים לכתוב את הגט [כ"ג ע"א] מסקינן נמי דאע"ג אם ישראל עומד על גבו דגוי, אפילו הכי נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד. אע"ג דבשלהי אידיהן של גוים [ע"ז כ"ב ע"א] אמרינן גוי ציית כותי לא ציית. ודאי גוי ציית שלא יעשה מלאכה שישראל מצווה עליה שלא לעשותה בשבת. מיהו [—אבל] במה שעשה אפילו כשישראל עומד [על] גביו אדעתיה דנפשיה קא עביד. גרסינן בשבת פרק שואל אדם [ק"נ ע"א], ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. וגרסינן נמי ת"ר מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פירצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלה בה צלף, ממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. והתם מאי טעמא לא מסיק "כשידעו חכמים בדבר אמרו לו לא היה צריך למנוע דהרהור מותר". והוא נמלך בעלמא. וי"ל דגבי יוסף בן סימאי אע"פ שהעמיד עצמו מוטב שיהיו גוים מכבין (שמה) [שמא] שאם לא ירדו גשמים מי יאמר שיעמיד עצמו ומוטב להניח לכבות לגוי ממה שימחה. כדי שלא יבוא מחמת ביהול [לכך] שבעצמו יכבה. מיהו יוסף בן סימאי סמך על עצמו ועל דעתו שיעמיד עצמו. ויוסף בן סימאי מאחר שקורא אותו על שם עירו שיחין. ולמעלה כתבתי בסדר יוסי אבא יוסי בן סימאי ש"מ שנים היו. ויוסי נקרא אבא יוסי, וזה שמו יוסף ולא אבא. ואין לי לברר בימי מי היה יוסף בן סימאי זה.
